<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף ג:</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ועשרים ושבע שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתע' והארץ לא תמכר לצמיתות. ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו (ב"מ ק"ט.) יובל אפקעתא דמלכא הוא. וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו. לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון שלתמורה (ד':). וכ"כ בחבורו הגדול (יובל רפי"א) שאם מכר לצמיתות שניהם עוברין בל"ת ואין מעשיהם מועילין. אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא. שלא הוזכר זה במחלקותם שלאביי ורבא שם (ה'—ו':). וראיתי לרב בחבורו הגדול [הוב' בחי' רמב"ן מכות ד'. ע"ש] שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל כדרך שאמרו (מכות ג':, שמטה פ"ט ה"י) בשביעית. ואם היה על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה (פ' בהר) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמו ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה ואיננו כמו שחשד אותו הרב (ש' ח' עמ' קמ"ג) שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי ור' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ור' שמעון סבר יש קנין ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [הקיש אחוזה] לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטנית אמר ליה כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לרבי שמעון הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ לשונם בחמישי שלמסכת דמאי (ה"ט) וברביעי שלגיטין (ה"ט). והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי שלגיטין (מ"ז.) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ. והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית בארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו (שם ל"ח., יבמו' מ"ו.) ואין הם קונין מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר (ס"פ בהר, ל"ת ר"ס) לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר (שם) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש (שם) טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הגוים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור.
<h2>דף ו:</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ותשעים שנמנענו מלקיים גבולי העונש באמתלאות חזקות ובמכלתא אמרו ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והתרו בו ואמרו ישראל הוא בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג שומע אני יהא חייב תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכתב וכמו כן כשיעידו שני עדים עליו בשתי עבירות לא יהרג אמרו היה אחד מעידו עובד לחמה ואחד מעידו עובד ללבנה שומע אני יצטרפו ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג. והנכון בזה שימנו שתי מניעות. שהם עניינים שונים אין להם דמיון זה עם זה כלל אבל רבו החכמים העדיות שאינן שוות מנקי שזה נקרא נקי לא נתקיים עליו עדות בעבירה והיא השנויה תחלה במכילתא וחזרו ורבו האמתלאות מצדיק שזה צדיק בדין אע"פ שאינו נקי מן החטא.
ואני תמה עוד שאין הכתוב נדרש כן בתלמוד אבל שנינו ברביעי מסנהדרין (ל"ב.) דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ואמרו (ל"ג:) תנו רבנן מניין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרוג ומניין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג שאין מחזירין אותו לחובה אפילו הסכימו כולם שטעו אלא א"כ טעו בדבר שהצדוקין מודין בו. והמדרש שתפשו בו בעלי הגמרא הוא עיקר ובו היה ראוי לתפוש. וגם שם במכילתא היא שנויה.
ואומר אני שתחלת הברייתא השנויה במכילתא היה אחד מעידו שהוא עובד לחמה ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה וראוהו רודף אחר חבירו שתיהן סמכו אותם למקרא באסמכתא בעלמא, שאפילו בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין, שהיא הכחשה בחקירות. ואפילו נאמר שהעידו שזבח וקטר להם שלא בפניהם, עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה היא [עדות רפ"ב] דהוה ליה מנה שחור ומנה לבן בהכחשה (שם ל':, ל"א.). ואם נאמר בשאינם מכחישין, חצי עדות היא. וכבר יוצא לנו פטור זה מפסוק לא יומת על פי עד אחד. ובפרק כיצד העדים (מכו' ו'.) אמרו לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואינן רואין זה את זה שאינם מצטרפין ולא עוד אלא אפילו שנים בזה אחר זה מחלון אחד אין מצטרפין והעמידוה אפילו בבועל את הערוה דהאי קא חזי כוליה מעשה והאי כוליה מעשה. כלומר שכל אחד רואה באותה בעילה מעשה המחייבו ואעפ"כ אינם מצטרפין. והיא המניעה שנמנענו מלא יומת על פי עד אחד [ל"ת רפ"ח]. וכן מאומד אף בדיני ממונות הוא פסול דקי"ל [נז"מ ספ"ח] כרבנן דפליגי עליה דר' אחא בגמל האוחר כמתבאר שם ברביעי שלסנהדרין (ל"ז:). ולא בא הכתוב הזה ונקי וצדיק אל תהרוג אלא לפטור בדיני נפשות המחוייבין בדין ממון וזה ראו בעלי הגמרא ותפשו להם סוף המתניתא השנויה במכילתא שהיא עיקר המדרש בכתוב הזה. ומ"מ שתי מניעות הן.
<h2>דף כג:</h2>
כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה הפועל כל הנמצאות והוא אמרו יתעלה אנכי י"י אלהיך ובסוף גמר מכות אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה והקשו ת'ו'ר'ה' שש מאות ואחד עשר הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי"ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו. אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתע' והיא אמונת האלהות. אמרו במכלתא [והוב' ברמב"ן ל"ת ה'] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך. ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג. ובדבור לא יהיה לך מניעות רבות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה שש מאות ושמנה, לא מניין תור"ה. והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתע' שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתע' שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר. ועוד כי אין הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר ית' בצדוק המדות (קדושים י"ט) אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני י"י שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי. ולדעת הזו מה שאמרו בתשובת השאלה ת'ו'ר'ה' שש מאות ואחד עשר הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לומר שיש בדיבור לא יהיה לך שתי מצות ישלימו לשש מאות ושלש עשרה והם המניעה בצלמים לא יהיה לך ולא תעשה לך עניין אחד והמניעה בעבודה זרה לא תשתחוה להם ולא תעבדם מצוה אחרת. הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכולם כאשר הם בלשון מדבר על עצמו, אנכי י"י על פני כי אנכי, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם. אבל הכונה מפני מצות הדבור השני שהן משלימות המניין. וכן מנה בעל ההלכות במצות לא תעשה עובד עבודה זרה אחת ומנה בלאוין שבמלקות לא יהיה לך אחת שהיא אצלו מניעה בצלמים ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן. ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מניין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. וזהו דעת בעל ההלכות ויש לו פנים. אבל עוד במצות לא תעשה (סי' ה') אבאר המתחויר לי יותר.
כתב הרב והמצוה החמישית שנמנענו מלהשתחוות לע"ז והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם ואין הכוונה באיסור השתחואה בלבד ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה וכמו כן נמנעה ההקרבה לה וההקטרה ושאר דברי הרב. ואינם דברים נכונים. שאלו המניעות ההקרבה וההקטרה אינן למדות מלאו דהשתחואה אלא כמו שאמרו (סנה' ס':) יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. כלומר שאין במשמע לא תעבדם המגפף והמנשק בשלא כדרכה אע"פ שהוא דרך כבוד אבל יכנסו בו העבודות שהן עבודות פנים ובהשתחואה לאוין רבים דרשו אותם כולם בה בעצמה אמרו (שם ס"ג.) שלש השתחואות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק. והוא לשון המכילתא שהזכיר הרב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוייה בפ"ע כי העבודה כוללת כל העבודות שלפנים וההשתחויה מלמדת על עצמה. ובחבורו הגדול (פ"ג מע"ז ה"ג) נזכר ותקן כך. והנה ראוי הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחויה ולאו דשאר עבודות שתים ר"ל לא תשתחוה להם אחד ולא תעבדם לאו אחר. וראוי גם כן שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי הוא לימנות בפני עצמו ואם כן יהיה המנין בעבודה זרה ארבע מצות שהרב מנה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחת ושאר עבודות כדרכה אחת. ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אע"פ שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כ"ג:, כ"ד.) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג', מ"ע א', ל"ת א') ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א') ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם.
והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי י"י אלהיך מצוה כמאמר הרב. ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים אמרו במכילתא (יתרו פ' בחדש) מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן רבי אומר להודיע שבחן שלישראל שבמעמד כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל את הדברים לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה.
וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם [והוב' ברמב"ן מ"ע א'] אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רשב"י אומר הוא שנאמר להלן אני י"י אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני ואמרו הן והן קבלתם מלכותי קבלו גזרותי.
הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד') ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בי"י ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, כלשון ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמי' י"א ול', יחז' ל"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים (תבא כ"ו), יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנה' ס':) העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכלתא אבל כולם לאוין בע"ז עצמה כלומר בעובד אותה. אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני מכל צבא השמים לקבלו עליך באלהים ולומר לאחד מהם אלי אתה ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בע"ז כלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (ואתחנן ד') והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל (שם). ואין הכוונה בעשייתם אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם. וכבר הזכירו בגמ' בזה שתי סברות אם הוא בעשיה אם לא, אמרו בגמר ראש השנה (כ"ד:) וכן בגמר ע"ז (מ"ג:) בעשיית הצורות ושבמדור התחתון מי שרי והא תניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה ככבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת. והיה סובר כי הוא איסור בעשיית הצורות אפילו לנוי. ונדחה זה ואמרו כי תניא ההיא לעבדם, לעבדם אפילו שלשול קטן נמי, אין הכי נמי ומסופיה דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן. ורצונם בלעבדם שיאסור הכתוב עבודת כל אלו וקבלתם באלוה ולא אמרו כי תניא ההיא בעושה על מנת לעבדם. ובפרק ארבע מיתות (נ"ו:) אמרו בבני נח אלהים זו עבודה זרה וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים. וזו הגזרה שוה בעובד היא שאילו גוי שעשה ע"ז ולא השתחוה לה רבא פוטרו שם בגמ'. ואומר אני שזה דעת החכמים בספרא (ר"פ קדושים הובא ברמב"ן ש' ט' עמ' קנ"ד.) והלשון שם כך הוא ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו ולא לאחרים מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם ר' יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך. הנה לדעת ר' יוסי לא יהי' לך אזהרה בעושה הצלמים, והוא כלשון ונחלה לא יהיה (לך) [לו] (שופטי' י"ח) שהוא בקנין הנכסים, והוא דעת הברייתא השנויה במכילתא כפי משמעה, ולדעת תנא קמא אינו כן אבל יהיה המניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה מלשון והיה י"י לי לאלהים (ר"פ ויצא). וההלכה היא כתנא קמא. ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא. אמרו בהגדה בפרק הניזקין (נ"ז:) אתיוה לקמיה אמרו ליה פלח לצלמא אמר כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוה וקטלוה. וכן אנקלוס מתרגם לא יהא לך אלה אחרן בר מיני. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אלהים אחרים זולת השם הנכבד והנורא ולכן יתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י"י לבדו אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה. אבל המניעה בצלמים וקיומם היא מפסוק (ר"פ קדושים) אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כמו שהזכירו הספרא וכן מפסוק (ס"פ בהר) ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואמרו שם בספרא ופסל ומצבה מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה מה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו. כלומר שיעבור עליו בקיומו בלא עשייה שיעשה כגון שעשו לו אחרים. ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו כמו שאנו מונין (ל"ת י"ד) נודר בשמה ומקיים בשמה. וכבר הזכרתי (סוף מ"ע א') דעת בעל ההלכות. והאמת יעשה דרכו.
